למה המספרה שלי סגורה

רעיית ראש הממשלה הזמינה ספּר מקצועי למעון הרשמי בבלפור בזמן הסגר, כך נחשף ב"ידיעות אחרונות" • הגעת הספּר מנוגדת להנחיות הקורונה, האוסרות על שהות בבית של אדם אחר לא לצורך חיוני • גורמים מטעם שרה נתניהו אישרו את הפרסום אך הסבירו: "היא צילמה סרטון הסברה לשירות הציבור". ואולי היה זה צורך חיוני כי אישה צריכה להתנאות בפני בעלה, כמאמר חז"ל.
למה לשרה נתניהו מותר ולי אסור? ולמה עושים תספורות ליצחק תשובה וחבר עשיריו.
הלכתי לרחוב השכן ודפקתי על הדלת של המספרה. הדלת תמיד סגורה, אבל הפעם הייתה נעולה. יש הוראות הסגר. הממשלה קבעה הוראות ורק שרים וחברי כנסת לא מקיימים אותן…
מכיוון שכבר העירו לי שאני צריך להסתפר, הלכתי ומצאתי שכעת אין לי מספרה. אז אורנה אמרה לי: "הוראות הסגר הן כאלה, שהציבור אינו מסוגל לקיים אותן (כמאמר חז"ל: "אין גוזרין על הציבור גזרות שהוא לא יכול לעמוד בהן")". ואז הוסיפה "אכתוב בפייסבוק המקומי ויימצא ספּר, שעובד בבית. הוא יספר אותך".
עניתי לה: "אני לא הולך לספּר בבית. אני לא מפר הוראות. לשלם 500 ₪ קנס? מה, אני שר בממשלה?
"וחוץ מזה, את 'שמאלנית משוקצת' ואומרת שהוראות הממשלה לא מתקיימות"…
בינתיים הודיע יו"ר איגוד בעלי המספרות (יש איגוד כזה? אה, סיסמתו, בוודאי: "לא ייאמן כי יסופר"), שהם לא יקיימו את החוק וביום ראשון ייפתחו כל המספרות.
אז אני כבר מחכה בכיליון מספריים ומקווה שזו לא הודעת (מ)סרק.

נפלתי [כמעט] בפח
לא אחת כתבתי בבלוג הזה להיזהר. לא לתת פרטי אשראי לגורם אנונימי שרוצה להשתמש בכרטיס שלכם ולגנוב כסף. והנה, הגיע אלי המייל המצורף, שהציע לי לקבל חבילה מדואר ישראל. מכיוון שאני שולח ספרים לנכדתי בחו"ל, כתבתי תשובה לדואר ישראל. לא לזה שהגיע אלי, אלא חיפשתי את כתובתו של הדואר האמיתי. מן הדואר לא טרחו להשיב לי, (אולי התשובה הלכה לאיבוד אצל הדוור). אבל קיבלתי מייל אחר, המודיע הודעות מזויפות אחרות, והן מוצגות כאילו נשלחו מדואר ישראל. הן מופצות בניסיון לגנוב את הפרטים של כרטיסי אשראי מאזרחים. ההודעות מוסרות לנמען, כאילו מחכה לו חבילה ומספקות קישור. לחיצה על הקישור מובילה לניסיון "פישינג". "אם קיבלתם מסרון או מייל עם ההודעה הזו – שימו לב – זה ניסיון עוקץ, שאינו קשור לדואר ישראל". כך נמסר מדואר ישראל.

דוגמא להצעת שוא. הטקסט נכתב כנראה  בתרגום אוטומטי:

חשבון PayPal שלך הוגבל.
לקוח יקר, –  אנו זקוקים לעזרתכם בפתרון בעיה בחשבונכם. כדי לתת לנו זמן לעבוד יחד על זה, הגבלנו באופן זמני את מה שאתה יכול לעשות בחשבונך עד לפתרון הבעיה. . – אנו מבינים שזה עשוי להיות מתסכל לא לקבל גישה מלאה לחשבון PayPal שלך. אנו רוצים לעבוד איתך כדי להחזיר  את חשבונך לשגרה במהירות האפשרית. מה הבעיה ?  אנו זקוקים למידע נוסף עליכם בכדי לעזור לכם לאשר את זהותכם. שלך בקרב לב, PayPal

סימני ההיכר לכך שההודעה מזויפת: כתובת השולח (באנגלית) אינה של אתר הדואר, ומספור החבילה אינו נכון. מן הדואר נמסר כי "מספרי החבילות בדואר כוללים תשע ספרות ושתי אותיות באנגלית בהתחלה ובסוף, וחבילה מחו"ל לא תכלול את האותיות IL . במקביל, נפוצה לאחרונה שיטת הונאה אחרת, באמצעות הטלפון. בדואר ישראל מזהירים: "אם מתקשר מישהו בטלפון ומציג את עצמו כשליח ומבקש לגבות כסף – לא לשלם טלפונית ולא לתת כרטיס אשראי. שליחים שלנו אינם גובים כסף".
זאת לא הייתה הפניה היחידה אלי. קבלתי פנייה גם בלאומי קארד. נכון, החברה לא קיימת והוקמה חברה חדשה, "מקס". מכיוון שלא היה לי חשבון בבנק לאומי, הבנתי מיד שזה סיפור הזוי. כמובן, לא שלחתי פרטים.
מישהו בחברת פּיי-פּאל ניסה את מזלו אצלי וביקש לעדכן פרטים. מכיוון שכבר שנים אחדות אין לי חשבון פּיי-פּאל, ידעתי שגם מייל זה איננו אמין.
אז קיבלתי גם את ההודעה הבאה: מישהו, רמאי, שמבקש תמיכה בנטפליקס. רק תמסרו לו את הפרטים שלכם והוא כבר יידע לנצל את זה.
מסקנה, שאין לי אלא לחזור עליה: אל תמסרו פרטים לאף אחד שמתקשר אליכם, גם אם המייל נראה מאד מאד משכנע. גם בשיחת טלפון אין להשיב למישהו שמתקשר אליכם. גם אם הוא מוסר פרטים אישיים שהוא יודע, ורק מבקש להשלים איזה פרט חסר. כך גונבים פרטים ואחר כך גונבים גם כסף.
לשרשרת ההודעות במייל, אני יכול להוסיף אחת שנחתה על שולחני ממש השבוע. מפּיי-פּאל הודיעו לי שחשבוני אצלם אינו פעיל ואם לא אחדש אותו בתוך 60 יום, הוא ייסגר.
אני יכול להגיד לאנשי פּיי-פּאל – אם הם עומדים מאחורי ההודעה – שזה נכון. כבר כמה שנים שאינני משלם באתר שלהם וזו לא הפעם הראשונה שמאיימים לסגור לי את החשבון.  האם זה איום סרק או איום נוסף?

ויכוח מיותר
הדרך הטובה ביותר לשכך ויכוח: להגיד את המשפט "סליחה, טעיתי".
בתורה לא הסכימו וקבעו: מענה רך ישיב חימה… [משלי, טו א]

דגל מחאה שחור בבית ספר

• הפגנות הדגלים השחורים שנערכות ברחבי הארץ, אחרי שראש הממשלה הצליח למנוע את ההפגנות בבלפור, מזכירות לי סיפורים מימים עברו, את הייתי תלמיד בתיכון אהל שם ברמת גן. הסיפור הראשון היה כשהיינו בשמינית. שובבי הכתבה, בראשותו של דב רוסיאנסקי וקבעו דגל פיראטים שחור על גג הבניין. דב תרם את סינורו השחור, ששימש אותו לשיעורים במעבדה בכימיה ומישהו צייר על הסינור את העצמות והגולגולת של הפיראטים.
• המורה לאנגלית, יונתן ספרדי, שהיה איש מבוגר, החל לטפס על המרזב כדי להסיר את הדגל. בינתיים, עלו תלמידים במדרגות הבניין והסירו את הדגל. היה זה מרד קטן, של תלמידי תיכון. לא דומה למחאות שנערכות היום. כתבתי על כך בבלוג שלי ב-2017.
• נזכרתי בעוד סיפור הקשור באותו מורה לאנגלית, יונתן ספרדי. הוא ביקש מאיתנו לכתוב חיבור באנגלית על נושא חופשי. בעברו היה חבר אצ"ל וידעתי שדעותיו ימניות. כתבתי חיבור לאומני מתלהם, שבו ישראל תכבוש את סיני ואת תעלת סואץ.
• כשקבלתי את החיבור, גיליתי  באותיות מרובעות גדולות ובדיו אדומה את המלה "פשיסט". לידה, באותה דיו, אבל באותיות כתב קטנות היה הציון "טוב +".    אחרי חלוקת החיבורים,  שאלתי ב"תמימות" "המורה, מה זה 'פשיסט'?" – המורה נענה לאתגר. נתן לנו הרצאה   על הפשיזם והמשיך גם בשיעור הבא, שלקח מהמורה לספרות. 
• לא העליתי בדעתי ששנתיים בלבד אחרי אירוע החיבור, ישראל תחבור לאנגליה וצרפת ותקיים את מבצע סיני. היום, בעת ההפגנות של הדגלים השחורים, אני מעלה בדעתי שעלולה לפרוץ כאן מלחמה נגד האוייב האירני. היא תפרוץ, אם חס וחלילה תהיה לנו עילה לכך.

  אשוח בסוכה
מניו יורק קבלתי סיפור לסוכות: בבית הכנסת השכונתי בברוקלין הקימו סוכה ובה התגודדו יהודים עוטי טליתות ובירכו על ארבעת המינים. מישהו שם לב שהסכך היה של ענפי אשוח.

"אחה"צ של ערב יום כיפור" (אמיתי)

מאת סם ש. רקובר
טיפה אחרי הצהריים של יום כיפור יצאתי מביתי לנסוע לאוניברסיטה. עד כניסת של החג של כבודו יש מספיק שעות לעבודה. אחרי שהייתי שי-שבת בבית ביקשתי להחליף כלא בכלא – להתאוורר קצת באוניברסיטה הריקה.
אביבה הכינה לי שני כריכים, לקחתי איתי את עיתון לקרוא כשאני אוכל, כשבמשרד מחכות לי שתי פחיות קפה. אמרתי גם בליבי שאעבור אצל בית-המרקחת לקחת תרופות שהולכות ואוזלות, ואז אלך במסדרונות המאובקים של האוניברסיטה והריקים מפחד הקורונה ואתחיל במלאכת הכתיבה והעריכה המחכה לי שם. בלי שום קשקושים, אני אוהב את המלאכה הזו למרות שיצאתי לפנסיה לפני שנים רבות.
המכונית שלי הקטנה, פיקנטו, עומדת בתחתית הרחוב, כי רחוב הרופא בחיפה, כשמו כן הוא, דואג לבריאות הגרים סביבו, ועלינו ללכת וללכת למכונית, כי אין חניה. ואז הלכתי והלכתי לתחתית הרחוב, כי חיפה היא עיר של מורדות ועליות, והגעתי למכוניתי והנה היא חסומה! מישהו החנה את מכוניתו הדפוקה והארורה וחסם אותי. הפיקנטו הייתה אפופה בכתלי בית-סוהר מלבנים של מכוניות. אחרי סורג ובריח. מסכנונת, עלובונת.
חטפתי התקפת זעם ושלחתי לחופשי קללות בערבית וברוסית. פתאום שמתי לב שאין קללות עסיסיות בעברית. איזו מין שפה היאזו? השארתי פתק מלא זעם מתחת למגב של החוסמת והוא החל במילה 'חוצפן' (קללה נוראה בעברית! אין לי לב לכתוב למשל, כלב בן כלב, כי ההשוואה עם כלבים היא דווקא לטובת האדם.)
נגררתי במעלה ההר בחזרה הביתה, מזיע מהשמש בחוץ ומהכעס המפעפע בפנים. לאביבה, אשתי, אמרתי: "תני לי את המפתח למכונית שלך", תוך כדי שאני מוחה זעה, מתנשף והפעם מקלל גם בצרפתית.

סם ש. רקובר: לנסוע באוטו ביום חם

אביבה, בעודה מדברת בטלפון, הושיטה לי את המפתח. ירדתי רותח כל הדרך בחזרה למכונית שלה, שחנתה קצת קרוב יותר. התיישבתי באנחה, ריווחתי את המושב, תקעתי את המפתח ואז התברר לי ששכחתי לשאול אותה מהו הקוד למכונית. ובלי קוד, המכונית לא נדלקת. שלחתי קללה נוראה לכיוון שלי – "אם היית כמו כולם והיה לך סלולרי, היית יכול להתקשר אליה מכאן, אבל אתה ממש אידיוט, ולכן אין לך ברירה ועליך ללכת כל הדרך בחזרה!
נגררתי כל הדרך חזרה ושוב דפקתי על הדלת, נוטף פלגי זיעה ומתנשף. אביבה עדיין מדברת ומתקשקשת בטלפון (נו, ואם היה לך סלולארי מה זה היה עוזר?) שאלה: מה שוב קרה? הקוד, הקוד, השבתי כמעט בצעקה והוספתי ברוסית, קיבינימט. היא אמרה לי את הקוד. ואני אמרתי, טוב, כבר אין לי כוח לכל זה. אני יושב רגע על הכורסה שלי להירגע ולנוח לפני שאני זז. קצת עצמתי את העיניים והתעוררתי כעבור שלוש שעות, לפנות ערב כשהכל עטוי כיפורים.
*סם רקובר פרסם 12 ספרי קריאה והאחרון שבהם, "מחול הרפאים", נמצא בחנויות.

לא יאומן
"שמע סיפור", אמרו לי:
"קיבלתי דו"ח חניה והוא אבד לי. בהיעדר מספר דו"ח, לא יכולתי לשלם ולא לערער (כפי שהתכוונתי).
"בשירות המקוון של אגף החניה בתל אביב, לא ניתן לשלוח פניה ללא מספר דו"ח.
בצר לי, כתבתי למוקד העירוני, וביקשתי את מספר הדו"ח.
"לא חלפו אלא שלוש דקות, וטלפוני צלצל. עדן התקשרה מןהמוקד העירוני, ובאדיבות רבה אמרה שהמוקד לא יוכל לסייע, אבל במוקד החניה עובדים גם בסגר, ונתנה לי את מספרי הטלפון לצלצל ביום העבודה הבא.
"שירות כזה לא ראיתי. שלוש דקות מרגע הפניה, כבר צלצלו מהמוקד.
"לא יאומן".

גם לכלבה יש כפתורים

שאצי, כלבתנו, נמצאת אצלנו כבר שנים. היא יקרה ללבנו וככל שהיא מזדקנת היא יקרה יותר וגם אנחנו מבקרים יותר אצל הרופאה הוטרינרית.

כפתורים במקום תפירת עילית

בשבוע האחרון החלה הכלבה לגלות סימני מחלה – נפיחות באוזן. לאנשים זה לא נעים. לכלבים עוד פחות. אז מיהרנו אל ד"ר אורית תדמור והיא ניתחה את הכלבה, ניקזה את הנוזרים ותפרה לכלבה את האוזן. מעל הניתוח קבעה תחבושת, שעשתה את שאצי "מלכת הרחוב" בין האנשים המטיילים עם כלביהם.
אחרי שבוע, חזרה ד"ר תדמור להחליף תחבושת ואז ראיתי את הכפתורים, שתפרה לה על האוזן. זאת שיטה לתפור פחות תפרים על האוזן המנותחת וזה פחות כואב, הסבירה הרופאה. ובכל זאת נזקקנו לארבע ידיים כדי להחזיק את הפה של שאצי, שלא תנשוך.
בקיצור, כלבים זה מצויין. אבל כלבים זקנים הם יקרים…
ראש העיר בעד עיר נקיה
"אני תמיד שמח להכיר תושבות ותושבים צעירים, שאיכפת להם מהעיר וחושבים כיצד לשפר אותה!" – כך השיב ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי למכתבה של נכדתי בת העשר, גאיה-חנה קסנטיני-דקל.

חתימתו של ראש העיריה

בהמשך כתב שהעיריה תפעל לצמצם את זיהום האויר ובהמשך – רכבים מזוהמים מאד לא יורשו להיכנס לעיר. כמו כן מנסים להשפיע על תושבי תל אביב לצמצם את השימוש שלהם ברכב פרטי.
ראש העיר מכיר בכך, שהעצים משפרים את איכות החיים ולכן אושר תקציב של 3.5 מיליון ש"ל לטובת נטיעה מיידית של 3,500 עצים. העיריה גם עושה פעולות לעודד הגעה של ציפורים, פרפרים וגם דבורים.
ידעתי תמיד שתל אביב עיר ירוקה, עם הרבה גינות קטנות ושדרות יפות, ועכשיו אני גם יודע מדוע.
שבת אחים גם יחד
וטרינר הוזמן לביתם של בעלי חתול והם התלוננו: "החתול לא יצאה אף פעם מהבית ועכשיו גילינו שהיא בהריון. איך זה ייתכן?"
עמד הווטרינר ותהה על החתולה השמנה. לפתע עבר חתול בסלון. הביט בו רופא החיות: ושאל "מה זה?"
השיב לו בעל הבית: "אידיוט. זה אח שלה"…

למה מאבדים אמון

שרת התרבות, מירי רגב (היתה פעם) השיגה "הישגים". בין היתר, ביטלה את חוק הספרים, שנתיים בלבד אחרי שהוחק. למי שאינו זוכר: עיקרי החוק היו הגדלת התמלוגים שמקבל הסופר וכן הגבלת הרשתות להפלות הוצאה מסויימת בתקופה של שנה וחצי לספרים חדשים, שבה לא ניתן למכור אותם בהנחה.
נזכרתי, ולא לטובה, בשרה לשעבר ובחוק הזה, כי הזמנתי ספר חדש: "חיי השקר של המבוגרים" מאת אלנה פרנטה. קראתי בהנאה רבה את שלישיית ספריה "החברה הגאונה" ונהניתי מאד. אז הזמנתי. מה גם שההוצאה הבטיחה מחיר נטו של 54 ₪ במבצע בעוד המחיר הקטלוגי 98 ₪. לעניות דעתי מחיר הספרים בחנויות מופרזים, אבל, כידוע, דעתי אינה קובעת ולא רק בעניין זה.
כאשר קבלתי את החשבון מצאתי חיוב של 73 ₪. התלוננתי שזאת הטעיה. לא קבלתי על מרמה, אבל כשמפרסמים מחיר אחד, אינני מצפה למצוא מחיר אחר. אם מישהו מאבד אמון – זאת כנראה הסיבה.
מן ההוצאה קבלתי מכתב הסבר/התנצלות שהמחיר כולל, כמובן, מע"מ וגם הוצאות משלוח בדואר. נתנו לי גם אפשרות לסגת מן הקניה. החלטתי לחכות לספר, כי אני אוהב הנחות. אבל אינני אוהב שמטעים אותי. אולי גם אזרחים אחרים נוטשים את האמון כשהם חושבים שמשטים בהם. אני, למשל, הייתי מעדיף ששרת התרבות לא תבטל את חוק הספרים וגם מוטב שבמודעות יציגו לי את המחיר הנכון ולא מחיר מטעה.

חיוך בעל משמעות
לפני זמן רב ראיתי את הסרט "החיוך האטרוסקי" על אירועים בחייו של איטלקי זקן, שהתאהב באשה בעיר מילנו והיחסים שהם התחממו. סרט נחמד. את שמו זכרתי, כי זה שם יוצא דופן. והנה, בזמן האחרון, קבלתי המלצה: "קרא את הספר החיוך האטרוסקי". הוא הרבה יותר טוב מהסרט.

הספר שקשה למצוא

הלכתי לספריה השכונתית שלי ומצאתי את הספר במדף הספרים הישנים, המיותרים. היה על המדף תו מחיר של 10 ₪ לספר.
הלכתי לשלם, ונחמה, הספרנית ביטלה את זה בתנועת יד. "קח ותהנה", היא אמרה וציטטה בלא יודעין את ראש הממשלה ("צאו ותעשו חיים").
אינני יודע מדוע סופר ספרדי טרח דווקא לכתוב על איטלקי זקן מקלבריה (דרום איטליה) שהגיע אל בנו וכלתו במילאנו, שאותה דווקא אינו אוהב – אינני יודע. אבל סיפורו הכתוב של חוסה לואיס סמפדרו (תורגם על ידי עינת טלמון), ראוי הרבה יותר מן הסרט שנעשה לפיו.
קראתי את הספר השמנמן (315 עמודים) ונהניתי מאד. אני ממליץ.
אני מעריך יותר ספרים מתורגמים. המקוריים, לעתים, אינם הבחירה הראשונה של עורכי ההוצאות, אלא פרי תשלום כזה או אחר. אנחנו, הקוראים, איננו יודעים זאת. ספר מתורגם, לעומת זאת, עבר בחירה של הוצאת הספרים בארצו. אחר כך עבר בחירה של הוצאת ספרים ישראלית, שלא קיבלה שום תמורה כספית בשביל להוציאו לאור. כך הוא ראוי לבוא בקהל ישראל.

סגר זאת תוצאה של אי אמון

"אני הייתי היסטרית. שמרתי על עצמי וקיימתי את כל ההוראות. בכל זאת נפלתי לקורונה.
"מחלה מגעילה. שכבתי עם חום, כאבי ראש וקשיי נשימה. לא יכולתי לזוז והרגשתי רע. אחרי ששכבתי יומיים במצב רע, התחלתי להתאושש ולקח עוד זמן עד שעברו ימי הבידוד ונבדקתי ונמצאתי נקיה", סיפרה לי ידידה שעברה את הקורונה.
– אז זהו? עבר ודי?
"לא. המחלה עברה וחזרתי לעבודה. אבל יש תוצאות – קצב לב מוגבר. בלתי רגיל. אני צריכה לקבל טיפול. שמעתי על מקרים הרבה יותר חמורים –תופעות לוואי קשות, שאינן עוברות.
מעניין למה אין יודעים את זה. מישהו בצמרת הולך על קו ההסברה של איומים והפחדות. יש לנו ממשלה מנופחת של 34 "גאונים" ואיש לא דואג שהעם יבין שקורונה היא מחלה קשה שאין לה חיסון.  אנחנו לוקים בהבנת העניין. מרוב הפחדות וזיגזג בהחלטות, נשארים האזרחים נבוכים: פותחים עסקים או סוגרים? בבתי ספר מלמדים או יושבים בבית ובוהים במחשב? ובאלו ימים איזה כיתות פתוחות?

התוצאה של מערכת ההפחדה הנמשכת, אחרי הפצת השקרים האינסופית, איבדנו אמון. ואז מה קל לקברניטים מאשר להכריז "העם אשם. לא שומרים על ההנחיות"… כך אני שומע בטלוויזיה אנשים אומרים שקורונה זאת לא מחלה רצינית, סתם שפעת, או שמסבירים בהתרגשות, שמנסים להטיל אשמה על מגזרים מסויימים (חרדים, ערבים) כאילו רק בהם נפוצה המחלה.
בטלוויזיה נפתחות מהדורות החדשות  כשהמגישים רציני פנים מודיעים על מספר הנפטרים מקורונה. האמנם מקורונה?
בדיקת החדשות תגלה, שרבים מן הרשומים כ"מתי קורונה" לקו במחלות אחרות (לב, סרטן, זיקנה) ובקלות מחשב נרשמו כנפטרים מן המחלה.
כדי להרבות שמחה, מוסיפים ומספרים לנו בדיות והאמון הולך ופוחת. וכשאין אמון, מה קל מאשר להכריז על סגר. כך למדנו בשירות הצבאי – פקודה מבצעים. הכי קל לתת פקודה. להסביר? לשכנע? לא אצלנו…
אני זוכר בשירותי הצבאי בגדוד תותחנים היינו בהרי רמת נפתלי ותותחינו מופנים אל רמת הגולן שהיתה אז בידי הסורים. כן, זה היה מזמן. הקע"ת, בדרגת סג"מ או סגן, העמיד אותנו בשורות במסדר והודיע, שצריך לנסוע אל ההר ממול, סמוך לגבול הסורי. "אם יהיו מתנדבים, לא אתן פקודה". אמר והסביר ש"צריך לנסוע בקומנדקר מוסווה ולעורר את הסורים לירות בחיילינו – מתנדבי הסוללה – ואז אנחנו נשיב אש מן התותחים".
נמצאנו שלושה מתנדבים. גם אני, שהייתי כבן 19 או 20, התנדבתי. טיפש צעיר.
עלינו לקומנדקר, חיברנו עוקב מים, "הסווינו" אותו ברשת ויצאנו למשימה על קו ההר ממול.
למזלנו, הסורים לא ירו בטפשים הצעירים וחזרנו בשלום אל חיק הסוללה. אבל ידענו, שאם לא יהיו מתנדבים – תהיה פקודה. גם שרינו יודעים את זה, כאשר הם מתכוננים להטיל סגר על המדינה. השרים יודעים שסגר זה קל. לא צריך לחשוב. נתונים פקודה והציבור מבצע. או אולי עכשיו, כשרימו אותנו, לא נקיים את הפקודה?

זהירות רמאים
כולם יודעים, שאין לי חשבון פייפאל, מלבד מישהו שמזדהה כ"פייפאל" ושולח לי הודעות רמיה במחשב. הכותב מבקש שאמסור את פרטי החשבון (שאין לי).
למדתי, שלא לתת פרטים לאף אחד שפונה אלי. אם ארצה לתת פרטים – אתקשר בעצמי לטלפון שאני מכיר את מספרו.

גם נהג מונית מתרגש

נהגי מוניות מדברים הרבה. לא כולם, אבל אלה שמדברים, מדברים הרבה.
עכשיו שמעתי שגם בניו יורק הם מדברים וקבלתי סיפור טרי, שסיפר נהג מונית רב שנים בעיר העשירה בעולם:
"נסעתי יום אחד בנסיעה נדירה. כל כך מיוחדת, שגרמה לי לבכות על ההגה ועדיין היא הנסיעה הכי אהובה עלי. הסעתי אדם, שיצא מבית החולים לאחר הלידה של תינוקו הראשון, כשרק הפך להיות לאב.  אשתו ובנו התינוק עדיין בבית החולים. האיש היה נרגש מאד, כי היה זה  ילדו הראשון, והוא שיתף אותי בחוויה שלו. ואני – אמר הנהג – התרגשתי איתו עד דמעות. היה קשה לי בגלל דמעות האושר שלי. מקרה כל כך מאושר לא היה לי…

מגדלי מנהטן (מתוך ויקיפדיה)

הנהג כמעט בכה שנית רק בגלל הזיכרון ואז הוסיף: "אני יכול לספר על סוג הנסיעה השני האהוב עלי, שאינו נדיר כמו הראשון. זה קורה כשאני לוקח משדה התעופה תייר, שהגיע למנהטן. ביקור ראשון בחייו בניו יורק, שאליה שאף כל חייו",   סיפר הנהג.
"נסעתי איתו על הגשר לעיר ובחרתי את הגשר העליון בדרכי למנהטן. ידעתי, שמן הגשר העליון רואים טוב יותר את העיר על שלל גורדי השחקים שלה. הנוסע התרגש והתרגשותו דבקה בי. כשהתקרבנו עוד לעיר והסתכלנו על האנשים, הוא התרגש עוד יותר, כי חש את האנרגיה של העיר הזאת. הנוסע אמר לי שהוא מרגיש כמו ילד, שמקבל מלא מתנות ליום הולדת. הכל אפשרי", סיים הנהג.
לא רק בארץ קורים דברים לנהגי מוניות ונראה לי שדרוש יותר ממגפה מזופתת, כדי שרגש כזה יבוטל.

 כלב שומר סף
בשבוע שעבר כתבתי שיר הלל לכלבתי. בתשובה קבלתי את סיפורה של מרים, שבצעירותה התגוררה באשקלון והיה לה כלב בבית.
אמה היתה מבוגרת והגיעה לבית החולים המקומי. הבת באה לבקר במחלקה ובשער מצאה את הכלב המשפחתי. זה רבץ ליד הכניסה ולא זז. "מה הוא עושה כאן?", שאלה מרים את השוער. זה השיב: "הכלב שוכב כאן ואינו מוכן לזוז". גם מרים לא הצליחה לשדל אותו לעזוב את משמרתו.
איך ידע הכלב שגבירתו בבית חולים – איש אינו יודע.

מילה בגרוש
אם כתבתי טובות על כלבים, מצאתי הגדרה הפוכה –
דיפלומטיה: האמנות להגיד "כלב יפה", עד שמוצאים אבן מספיק גדולה לזרוק עליו.

מה שכלבים מסוגלים לעשות

לפני ימים אחדים קראתי סיפור באינטרנט על אדם מבוגר, בן למעלה משמונים, שחי לבדו במדינה ממדינות ארצות הברית עם כלב צ'יוואווה קטן. יום אחד לקה האיש ולא הצליח אפילו להגיע לטלפון, להזעיק עזרה. הכלב הקטנטן לא שקט. הכלב יצא לחצר ונבח ונבח עד שעובר אורח נכנס לראות מה קרה. האיש מצא את בעל הבית מוטל על הרצפה והזעיק עזרה רפואית.
המבוגר ניצל.

מושיק וכלבתו

אני, שמתעסק עם כלבים מילדות – אבי ז"ל דאג לכך – האמנתי לסיפור הזה. יש לי נסיון עם כלבים שונים, שגדלו בביתי ועם הלא-אחרונה שבהם, ליקי, היה לי נסיון מעניין במיוחד.
לפני שנים אחדות, כשאמי חיה לבדה בביתה ברמת גן, חשבתי שטוב לה להחזיק בכלבה. לקחתי אל ליקי מביתי בקרית אונו לרמת גן, לאמא. כעבור יום הגיע טלפון: "הכלבה איננה". מיד יצאתי במכונית ונסעתי בסמטאות בני ברק בדרך הלא כל כך רחוקה, עצרתי מפעם לפעם ושרקתי את השריקה שלנו ואין עונה. התייאשתי. אבל עברו עוד יומיים, דפיקה בדלת. בת השכנים, שהיתה תלמידת תיכון, התייצבה כשלידה ליקי שלנו, רטובה ומלוכלכת. הכלבה הלכה והגיעה לקניון. כאן היא זיהתה את בת השכנים והזדחלה אחריה עד הבית.
התעקשתי ולקחתי שוב את ליקי לאמא. הפעם כבר לא צריך היה שלושה ימים. כעבור שעתיים, גירוד בדלת. הכלבה הגיעה…
קודם לכן, כאשתי, חנה ז"ל נפטרה, אותה כלבה נשכבה מתחת לארונות המטבח. איש לא אמר לכלבה דבר והיא, כמובן, לא אמרה דבר. רק שכבה שם כמתאבלת. זה מקום שמעולם לא שכבה בו קודם לכן.
קבלתי את ליקי כגורה בת חודש בערך ושמה היה לילי. חשבתי שאין לקרוא לכלב בשם של אדם והחלטתי לשנות את השם. קצת. לכן נקראה ליקי.

ליקי גדלה עד שיבה, בגיל 17.

יש גם סיפורים טובים

שמעתי מחבר, שלא הכל רע. הוא סיפר על נסיעה במכונית ממטולה: "ראינו סדק בשמשה הקדמית של הרכב (כנראה נגרם מחצץ או אבן שנפלה ממשאית).  מכיוון שזה רכב חברה, צלצלתי לאוויס, חברת הליסינג. כבר ראיתי בעיני רוחי, שאני צריך לאשפז את המכונית לכמה ימים לטיפול, ובמהלכם אקבל רכב חלופי (ללא תו של עיריית תל אביב, מה שמזמין צרות בחנייה בכחול-לבן…).

"התקשרתי והמוקדנית הפתיעה ואמרה, שלא צריך להכניס את הרכב למוסך. לבסוף השבוע הגיעה אלי הביתה ניידת של אוויס. באו, הסירו השמשה הקדמית, הדביקו חדשה ונסעו לדרכם. זה לקח 20 דקות בערך.
"פחות מיממה ממועד התלונה כבר היתה לי שמשה חדשה, וכל זה ליד הבית".

שחיתות היתה כבר ברומא

 טקיטוס (54-118) "עם גדול השחיתות במדינה, בה במידה מתרבים בה החוקים".

מועדון של פאי מיוחד

כאשר קבלתי הודעה שהבוקלאב שלנו יעסוק בספר "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שמחתי. קראתי את הספר כשיצא לאור בעברית לפני שנים אחדות. זכרתי, שהיה זה ספר משעשע. מיהרתי לספריה וביקשתי את הספר "גרַנזי" והספרנית, נחמה, מיהרה לתקן אותי "גֶרְנזי". אוש, איך שהאנגלים מבטאים את השמות שלהם…
עוד שמחתי שנבחר לבוקלאב ספר לא חדש, לא אחד שנמצא ברשימת רבי המכר התורניים.
כשחזרתי לקרוא את "מועדון גֶרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", חזרתי וראיתי שהספר מתחיל בנימה קלילה והומוריסטית. המחברת, שהיא עובדת בחנות ספרים וגם כותבת, מקבלת מכתב מקורא נלהב באי הבריטי הרחוק. היא משיבה ומתפתחת חליפת מכתבים קלילה ועליזה בינה ובין הקורא, דאוסי אדאמס. אחרי הפרקים הראשונים, שבהם בין המחברת ובין אנשים שונים המכתבים קצרצרים ונחמדים. לאט לאט החגיגה הופכת רצינית יותר והמחברת נוסעת לאי גרנזי ומגלה מקום מקסים ורחוק מלונדון, שבה חיה בעבר, שם גם היה ביתה, שנחרב בהפצצה גרמנית.
כאן מתחילה גם סיפורו של האי, שנכבש על ידי הגרמנים (בדרכם לכבוש את לונדון, כיבוש שלא התקיים). פה מתחיל גם סיפורם של תושבי האי וגם תיאור לא פשוט של השלטון הגרמני הכובש. להבדיל מאיתנו, שאנחנו רגילים לראות את גרמניה בעיני ספרות השואה, כאן מתוארים הגרמנים ככובשים. יש טובים, יש רעים, יש בני אדם. מועדון הספרות באי הנידח, שנוצר במקרה, הפך להיות מרכז תרבותי חשוב ומעניין. בצד תיאור הגיבורים, מציגה הסופרת גם את זוועות הנאצים, שפגעו קשות בשבוייהם.
איך שהוא מצליחה המספרת לא לשקוע בעולם הבלהות, אלא מציגה תמונה שמשקפת מציאות קשה, אבל לא מוכרת לנו.
עיון בכריכה האחורית של הספר מגלה שהמספרת הראשונה, מרי אן שייפר, נפטרה מסרטן באמצע כתיבת הספר, שהוא ספרה הראשון. אחייניתה, אני בארוז, השלימה את הכתיבה. לדעתי, יש לספר שני חלקים – הראשון, הרבה יותר עליז וקליל. ההמשך, הרבה יותר כבד והמכתבים יותר ארוכים. עם זאת, הפתיחה החיובית, מוליכה אותנו אל ההמשך. קריאה מהנה.

• 

דיקור סיני
חזרתי מדיקור סיני בקופת החולים שלי וסיפרתי על כך במועדון יום הששי. קריאת הביניים הראשונה שקבלתי: "למה אין דיקור בית?"
אין לי תשובה. אז הגיעה קריאת ביניים שניה: "דיקור סיני? מדוע האמריקנים לא התערבו…"
חייכתי.

כסף זה דבר יקר, אז למה מבזבזים אותו?

לפני חודשים ספורים נפלה עלינו מגיפת הקורונה. אחר כך אמרו לנו שהגל הראשון שכך ו"תחזרו לעשות חיים". טוב, אז זה היה כישלון ויש לנו כיום קרוב למיליון מובטלים והרבה מאד הבטחות לעזרה ממשלתית.
אינני מתכוון לכתוב על ההבטחות, אלא הוצאתי משולי ארון הספרים את הספר "עצה שווה כסף", שכתבה העתונאית עדה כהן והוציאה לאור לפני שלושים ושש שנים.
רק חטיאר כמונו יכול להוציא ספר ישן נושן עם עצות חכמות. דווקא בימים אלה, כאשר חיסכון כספי הוא עצה יוצאת מן הכלל. נכון, לבקש מהממשלה זה יותר קל, אבל לעשיה ממשית, יש יותר תוצאות.
בספרה של עדה כהן יש עשרות רבות של עצות, כאילו המציא את המשפט "כסף זה דבר יקר. חבל שמבזבזים אותו".
בעמוד ההקדמה כתבה עדה כהן: "כאשר הכסף שוב לא מצוי בשפע בכיסנו, כפי שהורגלנו בעבר, הדבר משפיע על חייהו בכל השטחים… התשובה לשאלה זו היא – חיסכון". ומכאן, הספר מלא בעצות איך אפשר להוציא פחות כסף.
ליקטתי מעט מן העצות וחוששני שאת הספר המקורי כבר לא ניתן להשיג.
עדה כהן כתבה מדורי נשים במעריב ורוב העצות ניתנו לנשים. כך, בעמוד 11 היא מציעה "במקום זרי פרחים גדולים או סדירות פרחים מפוארות מציבים בפינות שונות של החדר כמה ענפים ועלים וסדירה אחת קטנה ומרכזית על שולחן האוכל". ובמקום אחר "נמאס לכם לשלם מאות ואלפי שקלים עבור וויסקי, ברנדי, וודקה, ג'ין וכו', למה לא לארח עם פונטש חם או קר על בסיס של יין לא יקר"…
בעמוד 16 מקדישה עדה כהן מקום למסיבה בבית, שאפשר וכדאי לקיים בבית ולא באולם שמחות. ואפשר להסתדר גם בלי שירות קייטרינג. המקום בבית יספיק אם נוציא חלק מהרהיטים ונרכז אותם בחדר אחד.
פרק מיוחד מוקדש לחיסכון באנרגיה. לא צריך להיות מובטל או בחל"ת כדי לבזבז פחות. כך, למשל, "רוב האנרגיה, שצורכת מכונת הכביסה, דרושה לחימום המים. כדאי, איפה, לכבס בטמפרטורה נמוכה יותר ולהשתמש בחומרי כניסה הטובים גם למקים קרים. אבל תמיד לבדוק אם אבקת הכביסה מתאימה מתאימה גם למכונה שבבית.
גם ייבוש הכביסה בשמש זול הרבה יותר מאשר ייבוש במכונת ייבוש. אגב, הח"מ מייבש את הכביסה בשמש הקיץ כי העוזרת לא הגיעה בעיצומם של ימי הקורונה בגלל האוטובוסים. נראה לי שזה כדאי.
במקום אחר (בעמ' 73) כותבת עדה כהן "על תשכחו לכבות את החשמל כאשר אתם יוצאים מחדר. זו לא בדיחה (זה כורח המציאות לגבי מי שאיננו עובד חברת החשמל…)"
מעט העצות שהעתקתי מן הספר לא נועדו למי שנשמט ממנו כל מקור הפרנסה. אבל הרבה עצות נועדו למי שאיננו סופר את הכסף. מי שחושב שהוא "חי על האוברדרפט" ובעצם מפסיד כל חודש, כדאי לו לעשות חושבים מחדש. הוא יכול גם לקרוא את הפוסט "משיכת יתר – הלוואה מקוללת" שפרסמתי ב-10 במארס 2008 ותוקפה לא פג. גם מי שכיום פרנסתו מצוייה, עלול למצוא את עצמו פתאום בלי כסף. המשבר, לדעתי, עוד לפנינו.

קמצן ובזבזנית
איך זוג נשוי מסתכלים על הקמצנות – בשתי דרכים הפוכות. הוא מסתכל על חסכנות ואת מעשיה הוא מכנה בזבוז.
היא משלמת כי בא לה עכשיו. הוא מבקש לחכות עד שהמוצר יהיה יותר זול. לדוגמא, הוא מעדיף את סרטי "שלייקס" בקולנוע בפרוטות למבוגרים ביום שלישי.
"אני רוצה לחסוך זמן. לכן, אני מתכנן, שבדרכי אוכל לעשות קניות ולא אצא פעמיים לאותו מקום. היא רוצה היום ללכת לסופרמרקט ומחר תלך באותה דרך לסופרפארם. למה? כי מתחשק לה. החישוב או הצורך לעשות חשבון זמן – איננו קיים.
מסקנה: אל תנסה לחנך אותה. כאלה הם החיים.

פייק זה בלוף
הסיסמא של הישראלים: אנחנו לא פראיירים. אותנו לא מרמים. אותנו לא משקרים. ואז… מוליכים אותנו שולל.